כבר מזה זמן מה
שאנחנו איננו
איננו בני אדם.
איננו ציונים
איננו יהודים – לאו דווקא
או אולי רק יהודים ולאו דווקא בני אדם
איננו אחראים
איננו אנשים
אנחנו תג קטן – ריבוע על גבי מסך.
אמנם ריבוע מקושר לעוד ריבועים
(ויחד רשת,
רשת חברתית)
אבל רק תג קטן.
וגם עכשיו – אין מחיר.
(ומי ישלם את המחיר?
שם,
אין בני אדם)
אין מחיר.
יש תג מחיר.
ומה כתוב על התג?
מי יתייג את התג?
לא אנחנו
אנחנו איננו.
אולי תכף נשוב.
כמה מילים, קישורים ורעיונות על המהפכה.
ראשית – אם אתם תוהים על מה כולם צועקים, או מחזיקים בדעה שהמחאה שמאלנית בלבד ולא נוגעת לכם – קראו כאן, וכאן. המחאה הזו, לא רק שאינה אנטי ציונית, אלא מבוססת על ערכי הציונות – אותם ערכים שגורמים לי להיות ציונית גאה, במובן המקורי של המילה.
הבעיה היא שבזמן שאנחנו יושבים ומשחקים אותה צ'ה גווארה בזעיר אנפין, הממשלה שלנו מעבירה בשקט, ביעילות שלא נראתה כדוגמתה וברשעות צינית של ממש, חוקים שונים ומשונים. אולי הם מאויימים (הם מ-פ-ח-ד-י-ם) וכולי תקווה שאלה פרפורי גסיסה של ממשלה שהורכבה בחוסר הוגנות וחוסר היגיון (עד היום לא ברור לי איך זה שלבני ניצחה וביבי ראש ממשלה). כולי תקווה שפרפורי הפחד האלה מהמחאה לא יובילו למלחמה – הדרך הישראלית הקלאסית להשקיט את העם. כתבתי על זה גם בפייסבוק.
אבל יש סיבה להאמין שהמחאה תשרוד, ויש לה אפילו פתרונות שנמצאים לנו מתחת לאף. יוסי שריד מוחה בשיטתיות נגד פעולות הממשלה באופן כללי ומעניין לראות אותו משתמש בבמה שניתנה לו כדי לנגח את ראשי קדימה . במאמר נוסף שלו, מדבר שריד בשבחה של מר"צ, ומזכיר שהטענות הכלכליות חברתיות הנוכחיות, נולדו והתפתחו בשמאל. רשומה מעניינת בנושא כתב גם דניאל עוז בבלוגו, אני הגבתי גם שם, ודווקא בשבחה של מתינות שמאלנית – עמדה שאני מאמינה בה רק באופן חלקי (רבות הסתירות בנפשו של אדם, ובארצו על אחת כמה וכמה).
הדיכוטומיה המוזרה בין מחאה חברתית למחאה פוליטית, יכלה להיוולד רק במדינה מורכבת כשלנו. שפע כזה של אי-צדק בתחומים כה מגוונים זה באמת הישג יוצא דופן, והשפע מבלבל את המושגים הפשוטים שלמדנו מהסתכלות החוצה או "החו"לה". במדינות מערביות אחרות, שכבר עברו את הפאזה המלחמתית שלהן, שמאל וימין הם בעיקר מונחים חברתיים כלכליים. בישראל אלה מונחים פוליטיים-מלחמתיים. אתה יכול לשנוא ערבים באופן גורף (=ימין ישראלי פוליטי) ועדיין לתמוך במדיניות רווחה (=שמאל כלכלי) – אבל כנראה שלעניי עירך בלבד. כמובן שהעובדה שעניי עירך (בירושלים לפחות) הם ערבים ויהודים כאחד, לא תפריע לך במקרה הזה לשנוא את הערבים או לתהות על פירושו של המושג. אני משערת שיש גם המקרה ההפוך של איל הון שאוכל עובדי קבל"ן לארוחת בוקר, (=ימין כלכלי) שעדיין מאמין שגם הפלסטינים זכאים למדינה (=שמאל פוליטי). אכן מסובך.
הבלבול הזה מהווה מעין שכבה מוזרה הנחה על המאבק מכל צדדיו. בעוד שקל לכל שמאלן לראות שההתנחלויות הן אבן הנגף הראשית במדיניות הכלכלית של ישראל, לימנים קשה לקבל את זה, ובכלל, העובדה שמדינת רווחה היא רעיון שמאלני במהותו אינה ברורה להם. הייתה זו אותה שכבה מוחלשת ונחשלת באוכלוסייה שהצביעה בדבקות לביבי פעם אחר פעם, מבלי להבין שהם יורים לעצמם בגלגלי המונית.
אני חייבת לציין שבאמת לא ברור לי איך כדאי לנהל את המאבק בדרך הטובה ביותר, מהבחינה הזו. אולי הקמת מפלגה? האוכלוסייה הערבית בארץ גם היא מבולבלת כפי שאפשר לקרוא אצל חביבי סייד קשוע, ולראות במהדורת החדשות האלטרנטיבית המצוינת "החדשות מהירקון 70".
התקרית שהייתה לי בגן הוורדים בשבוע הראשון למחאה, קרתה בדיוק בגלל הבלבול הזה. ביום ראשון ה-31.7 הוזמנתי לשיר בעצרת אל מול הכנסת. לאחר השיר (גרסת בלוז ל"מלאו אסמינו בר", עם דגש על "בהמתנו פורה, פורה – רע פה -רע) נתבקשתי להישאר ולהנהיג את שירת התקווה. (היו כמה גבות שמאלניות שהורמו, ממש כמו בטורו של סייד). ציונית שכמוני, הסכמתי, אבל כשהגעתי לשורה בתחילת ההמנון, נפלט לי "נפש יהודי וערבי גם".
על דפיקות הלב שלי למראה ההמון (טוב לא ממש המון, אבל קומץ המונים) המתפרץ כנגדי, אוכל לספר בהזדמנות (הגוף חש במצוקה הרבה לפני שהראש מודה בה) וברוך השם שהגנו עליי בגופם ומילותיהם כמה פעילים חביבים. אחד מראשי המאבק, בהתפרצות זעם רצינית, הטיח בי שהרסתי את המאבק לכולם, מאחר שהעיתונות הימנית (ישראל היום לדוגמא) רק מחפשת הזדמנויות לספינים שכאלה שיהפכו את המחאה ללא-רלוונטית ושמאלנית בלבד. אמנם לא נתנו לי להתנצל באופן פומבי במקום, אבל פרסמתי הודעה בפייסבוק וציינתי שדיברתי בשמי בלבד. לשמחתי, לא היו הדים "ספינאיים" לעניין, והדבר נדחק הצדה (רק בהארץ כתבו על זה שורה קטנה. גם שם הגבתי וסייגתי את דבריי לאמירה אישית). נכון שהמעשה הנמהר שלי לא היה חכם במיוחד (לא מנוסח כראוי – שמן הראוי היה שייאמר "נפש בנאדם") ולא מקצועי במיוחד (בתור זמרת ופרפורמרית עליי להיות מסוגלת לשלוט במה שיוצא לי מהפה כשיש לידו מיקרופון!), אבל היה זה לבי שדיבר. את הדרך הביתה והימים הבאים ביליתי במחשבות על הנושא הזה בדיוק, ועל הגבול בין הומניות לפוליטיות בארצנו הקטנטונת וגו'.
למזלנו, האדיוט שצרח ואיים עליי התבדה – המחאה לא ניזוקה ורק הלכה וצמחה מאז. אבל העובדה שהיו כמה אנשים בקהל שאיבדו את העשתונות למשמע המילה "ערבי", עוד לפני ששרתי אני (מישהו אמר שהמחאה חוצת מגזרים – חרדים וחילונים וערבים) מרמזת שיש באמת עמדות פוליטיות מנוגדות גם בתוך המחאה, ואי אפשר לנכס אותה לשמאל בלבד.
מה עושים אם כך? האם מחכים בסבלנות שתחושת האחווה והשוויון תחלחל אל לבם של שונאי הזרים והערבים? האם להבהיר להם "צדק חברתי מהו" על ידי כפיית הערכים הללו עליהם? (שהרי כפייה אינה פלורליסטית ובכך מנוגדת לערכי שמאל?)
ובכלל, אם הדמוקרטיה היא זו שאנו נלחמים עליה, אולי צריך להודות ש"הם" הרוב? הרי הממשלה הזו נבחרה על ידי רוב! כל אותם "נציגים" המזכירים לנו עריצים פאשיסטיים למיניהם, המשנים לאט את פני המדינה לשדה קרב כלכלי, מלחמתי ופוליטי, בו החזק והמקורב לצלחת שורד, והשאר משרתים אותו, כל אלה נבחרו בשיטה דמוקרטית ומייצגים חלקים נרחבים בעם.
אם נחזור לכנסת רגע, נגלה שלפני שיצאו לפגרה (עוד סטירה בפרצופינו ועל חשבונ, אבל אולי מוטב כך כרגע), גילו חברי הכנסת יצירתיות ואנרגיות יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לפאסיביות הרגילה שלהם. חוק הוודל"ים היה רק ההתחלה. כמו שציין שריד, דווקא קדימה, בשיתוף פעולה כמובן עם ישראל ביתנו, נדמית כמקדמת את הרעיונות השערורייתיים ביותר.
אחרי שקראתי את ההצעה האחרונה הנ"ל, לפיה נהפוך את ישראל למדינה "יהודית ודמוקרטית" ולא "דמוקרטית ויהודית", ומתוך הכרה בחשיבות השפה שאנו מדברים בה על תפישתנו (מאמר מרתק!), וכנראה שגם בעקבות ארוחת השישי אתמול, שבה דיברתי עם כלכלן אמריקאי שענה לשאלתי "מה יהיה" באומרו ש"אם רוצים לדעת מה יהיה – צריכים לקרוא את ספרי ההיסטוריה", הבליח במוחי הרעיון הבא:
הפתרון ההגיוני ביותר לאזורנו הוא – שתי מדינות לשני עמים! ממש כמו בהיסטוריה – נהפוך שוב למדינת ישראל ומדינת יהודה! מדינת יהודה תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית (או לא דמוקרטית, אין חשיבות גדולה לדמוקרטיה כשכולם חושבים אותו דבר) ומדינת ישראל תהיה דמוקרטית ויהודית (או לא יהודית, מכיוון שהיהדות לא עומדת בראש מענייניהם של כולם). ואם כבר יש שתי מדינות, עדיף שתהיה מדינה שלישית – פלסטין (ושהפלסטינים יגדירו אותה איך שבא להם).
בירת ישראל תהיה (ויש שיאמרו שהיא כבר) תל אביב. בירת יהודה תהיה כמובן ירושלים המערבית והחלקים המסופחים הגדולים מכדי להזיז כבר (גילה ורמות). ההתנחלויות הקטנות יותר יפונו ויסופחו לירושלים המזרחית שתהיה בירת פלסטין, והעיר העתיקה תהיה בשליטה בינלאומית. כמובן שתינתן ריבונות על אתרי הקודש לכל ארץ (הר הבית לפלסטין, הכותל ליהודה ופאב "האוגנדה" לישראל). כל המדינות יוכלו לשתף פעולה מבחינה כלכלית וחברתית כמובן (מעין איחוד אירופי בזעיר אנפין) ושלום ישרור על העולם לנצח.
כמובן שבתור ירושלמית אני אהיה בבעיה. אין לי שום כוונה לעבור לתל אביב, מה גם שאני מחבבת את המסורת היהודית (למרות שאיני שומרת עליה במובן האורתודוקסי) ומכירה בחשיבותה של המשכיות יהודית בישראל (אחרת בשביל מה היה כל הסיפור הזה עם הקמת מדינה ליהודים?). האם אאלץ להפוך לתושבת יהודה ולשנות את מנהגיי? מן הסתם המדינה תהיה שומרת שבת, ואני – אויה, כותבת בשבת רשומות בבלוג! או שמא אצטרך לגְלות ממקומי בירושלים חמדתי, ולעבור לגור בתל-הביב המזיעה, שם הזרע נשפך כמים ואוויר אַיִן?! נכון שהיאוש נעשה שם יותר נוח, אבל גם יותר יאוש.
כמו שאפשר להבין, גם התיאוריה הטובה ביותר לוקה במבחן המציאות, והמציאות שלנו כאן מורכבת עד לאין שיעור. אני מקווה שברור לכולם שאני כותבת בהומור בארבע הפסקאות האחרונות, אבל האמת היא שאולי זה באמת הרעיון השפוי היחידי שנותר לנו.
בינתיים, החיים ממשיכים. אלך להתאמן לקראת ההופעה שלנו היום, אותה החלטנו לדחות לשעה 23:00 כדי לאפשר לכולם (ולנו) ללכת להפגין. נתראה היום בגן הסוס ב-21:00 ו/או בחאן ב-23:00.
חלק ראשון -שלישי 06.07.11
כשחבריי מ"מען" קוראים אני מתייצבת.
היום באתי לנגן כמה שירים ולהפגין תמיכה בשביתת פועלי המחצבה "סלעית" ליד מישור אדומים (איזור התעשייה של ההתנחלות הוותיקה מעלה אדומים).
על השביתה והצדק שבה ניתן לקרוא ברשומה מאירת עיניים מאת גל כץ בבלוג "ארץ האמורי", שגם מדבר בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש (ואני מסכימה איתו מאד) וברשומה מקיפה הכוללת רקע ומידע נוסף על פעילות מען של אלי אושרוב.
הגעתי לאוהל המחאה הצנוע בצהריי היום. החום המדברי מכה, שותים קפה, מדברים. שרתי שני שירים, עוד חלקי שירים בערבית משובשת..
מהר מאד עלתה השאלה – מה ללחם שלהם ולשעשועי המוזיקה שלי?
האם מוזיקה אינה מותרות?
דיברנו על העניין אני ואבו מחמוד – "ראש הממשלה שלהם" לטענתם, גבר מקסים בשנות החמישים לחייו (להערכתי) דובר אנגלית שוטפת וסוג של קהלת.
אבו מחמוד מספר לי על הימים הטובים, כשהיה צעיר ולא הייתה לו משפחה. אז הסתובב בעולם, גר בכווית, שט ביאכטה..
עכשיו כשהוא זקן, הוא אומר, צריך רק לעבוד. ומי שעובד, אין לו זמן למוזיקה. קמים בבוקר, עובדים, חוזרים הביתה, מנסים לנוח קצת. זהו.
אני טוענת שבכל זאת כולם שרים או מזמזמים כמעט תמיד, גם כשעובדים. אבו מחמוד מסכים חלקית. בכל אופן, הוא מחייך, עכשיו כששובתים – מוזיקה זה נחמד להעביר את הזמן.
אווירת "הכל הבל" הבוקעת מדבריו של אבו מחמוד מייאשת. אני מתעמתת שוב עם התחושה שהתום ההיפי-מעט המאפיין את תחושותיי לגבי מוזיקה וחשיבותה לכלל האנושות מגיע עמוק מתוך מעמד הביניים הנוח שהתמזל מזלי להיוולד לתוכו. אני לא מסכימה לוותר על עמדותיי לגמרי וטוענת שוב שלכל אחד יש שיר בלב. אנחנו מדברים על מסיבות, הופעות והחיים מלאי הפנאי שיש לאנשים (אחרים). אותם חיים שכולנו (כל מי שקורא את המילים הללו בוודאי) לוקחים כמובן מאליו.
כנראה שזו המוזיקאית שבי, אבל לדעתי החיים ללא מוזיקה אינם חיים.
אבו מחמוד אומר משהו דומה- "החיים האלה" הוא אומר "הם לא חיים".
בינתיים מצטרף חליל לדיון ואנחנו עוברים לעברית, ומגיעים מהר מאד לאי-יכולת להתפרנס ממוזיקה. אני מתוודה על המקצועות שלי (מורה לעברית וגם ליוגה) ומתגבש רעיון ליצירת תכנית לימודים קצרה ואפקטיבית ללימודי עברית של ילדי הסביבה במהלך השביתה. נראה לאן זה יתפתח.. ילדי הסביבה הבדווים מתרוצצים חופשי בחופש הגדול, ואולי כדאי שיתחילו ללמוד עברית. האנטי הגדול לישראל ותרבותה (שעוד יוריד אותנו ביגון שאולה אני חוששת) מכתיב להם ערבית ואנגלית בלבד בבתי ספר. אחר כך בגיל 18 הם יגיעו אליי למוסדות חינוך פרטיים וישלמו הון (יחסי) בשביל ללמוד את השפה שיכלו לרכוש באופן טבעי בגיל נוח יותר.
החופש הגדול! מצחיק להשתמש בביטוי הזה במקום הזה. בכל אופן, חליל ואני זוממים לנו מזימות ונראה מה יוליד יום.
בינתיים – יושבים, צוחקים, מדברים עוד על העבודות שלי.. איך מסבירים מה זה יוגה? אחרי שיטוט באזורים הסמנטיים של "התעמלות" אני מגדירה את זה בתור שיטה להבאת שלום לגוף. אני מנסה להראות לחבר'ה כמה התמתחויות ואנחנו פוצחים בסבב של שו"ת בענייני שרירים תפוסים. "איך זה שדווקא כשלא עובדים מתחילים לכאוב השרירים" מישהו שואל אותי. נדמה שחלקם יושבים בחוסר מעש לראשונה בחייהם.
מי יודע כמה ימים בשמש עוד יידרשו עד שיסכימו בעלי המחצבה לענות לטלפונים של מען? היום אמורה להתפרסם כתבה בנושא בערוץ 2. אולי זה יזיז משהו. נחיה ונראה..
חלק שני - שלישי 12.07.11
הכתבה בחדשות ערוץ 2 התפרסמה רק אתמול (אולי הם חיכו שהשביתה תיגמר?) ניתן לצפות בה ברשת כאן. השביתה כצפוי לא נגמרה, הבוסים בסלעית עדיין לא מוכנים לענות למען. בבוקר שני (אתמול) הייתי שוב במחצבה, חמושה בחוברות קטנות שצילמתי לילדים עם טבלאות פשוטות של אותיות והמקבילות להן בערבית ועוד כמה תרגילים מספר לילדים עולים חדשים. לא הרבה ילדים באו לשיעור, וגם אלה שבאו ברחו בהתחלה – עד שהשתכנעו שהשד אינו נורא כל כך :) ישבנו לנו מתחת לסככת השביתה, מוקפים באבותיהם השובתים. לא רציתי לצלם – הם גם ככה התביישו..
לא קל להתרכז בחום של 40 מעלות, אבל המדבר נעים ורוח רעים נושבת במאהל. ברקע קולות שונים – אחד מהעובדים שוקל לחזור לעבודה – המצב קשה ומי יודע כמה ימים יצטרכו לשבת כך? ומי מבטיח שזה יעזור בכלל? אסף אדיב – מנכ"ל מען – מנהיג דגול ואדם משכמו ומעלה, המרוויח אגב שכר מינימום בעצמו כמנכ"ל הארגון (תראו לי בבקשה עוד מנכ"ל כזה!), מדבר עם החברים ומסביר שוב על חשיבות השביתה, על חשיבות ההתאגדות אל מול..
המגבת על הפנים היא מטעמי חום..
אני בינתיים עם הילדים – לומדים א,ב ואז ה,ו,י,ל,מ,נ,ש.. כבר אפשר להגיד ולכתוב – "שלום", "אני…" "אתה.." וגם "לא!".. בינתיים גם כמה מהאבות יושבים מסביבנו, חלק עוזרים לבנים, חלק שואלים בעצמם כמה שאלות.. את החוברות שהדפסתי חילקתי עד תום ואני מקווה שהן יועילו ולו במעט.
אפרת מישורי שבאה עם אסף מתחילה לזמזם שיר עם אחד החברים..החום מכריע אותנו, ולקול פיצוח האבטיח אנחנו מסיימים את השיעור (ישבנו למעלה משעה! הישג מכובד לכל הדעות).
כמו שאמרתי אחר כך לאסף – זו מין התחלונת כל כך התחלתית, שאפשר לומר שהיא מין מפתח לדלת העברית. מי שירצה להיכנס, יצטרך לפתוח את הדלת לבד, ולפסוע צעדים רבים בכוחות עצמו. אבל את המפתח – הידיעה שאפשר לפתוח את הדלת, כבר יש אולי. כמו תמיד, זה תלוי מאד בילדים וביכולת והרצון שלהם להתאמן, ואני לא אוכל ללוות אותם יותר מדיי – אין לי המון זמן פנוי, ואני משערת שאם השביתה לא תסתיים בקרוב, אגיע בתדירות של פעם בשבוע לכל היותר, כמובן שאני מקווה שלא אצטרך יותר להגיע לשם.
אני יכולה לרק לקוות שהנהלת המחצבה תצליח להתגבר על הבושה והגאווה ולהגיע להסדר נאות עם העובדים. בינתיים: ש-ב-י-ת-ה!
ולסיום – אני רוצה להקדיש את השיר הנפלא הבא לעובדי המען הבלתי נלאים ובמיוחד לארז וגנר המקסים שנותן מכולו כל הזמן.
